להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


 

 פורסם לראשונה במגזין נומיינד במאי 2010

"שכחו אותי" דבורה נאנחה, "אף אחד לא צריך אותי יותר" היא אמרה תוך כדי שדמעות מתחילות לזלוג מעיניה, "הנכדות שלי מתקשרות רק כשהבת שלי "מזכירה" להן, "היה לנו קשר כל טוב".

דבורה שוכבת כבר כחודשיים במחלקה הסיעודית בדיור המוגן, מחלקה שממנה מעטים משתחררים חזרה לביתם. היא סובלת ממחלת ריאות כרונית שאין לה מרפא, נושמת בכבדות, בדיאלוג עם כל נשימה ונשימה, פוחדת להיחנק.

לדבורה כל הזמן חם, היא בוערת מבפנים גם כשהמזגן מקפיא את החדר בטמפרטורה שקרובה ל-15 מעלות. אני משיבה עליה רוח בעזרת חלק מתנפנף של הכותונת שלה, מנסה להפוך את המצב לקליל, צוחקת איתה שהיא כמו נסיכה מצרית שעומדים מעליה עם מניפות- לפעמים היא צוחקת, ולעיתים כועסת מרוב ייאוש.

שותפתה לחדר, אילנה, מכווצת במיטתה עטופה בשמיכות וסוודרים, היא דווקא סובלת מקור. הסרטן שמתפשט בה אט אט, הופך אותה משבוע לשבוע יותר ויותר רזה ונעלמת. הדיאלוג בינהם נשמע מצחיק, הן מנסות מתוך יסוריהן ומצוקתן למצוא רגעי חיבור, אמפתיה וחברות.

אני של דבורה, והיא לא נותנת לאילנה "לקחת" אותי ממנה, היא נלחמת על תשומת ליבי המלאה, חולקת איתי מחשבות יומיומיות כלפיה, מתארת את מצוקתה, אבל ערה גם לזו של אילנה, היא מבינה את שותפות הגורל שקירבה בניהן.

באחת הפעמים כשהגעתי מצאתי את דבורה במצב הירוד ביותר שאי פעם פגשתי אותה, היא שכבה במיטה בעיניים עצומות, גונחת מדי פעם, בקושי מסוגלת לשוחח.

מכיוון שהיא במוצאה מדרום אפריקה, היא שאלה אותי לאחר זמן מה: Are you a lady? כששאלתי אותה "למה"? היא אמרה שהיא רוצה לקלל את מצבה, שאלתי אותה "מה את רוצה להגיד מילים כמו "חרא"? והיא אמרה שהרבה יותר גרוע, ואז התפרצה: fuck, fuck, fuck . אמרתי לה שאני ממש טובה בזה וקיללנו ביחד מספר דקות, מה שמאד מצא חן בעיניה והצחיק אותה.

בשלב מסוים היא הזכירה את אהבתה לברברה סטרייסנד, והתחלתי לשיר את השיר היחיד שלה שאני מכירה "זכרונות". זה ממש הרשים אותה, וגם היא ניסתה לשיר, ולצחוק על חוסר היכולת שלה לשיר בגלל תחושת המחנק. המשכנו להקשיב ביחד לשירים שהיו אהובים עליה; זאת היתה פגישה קלילה מאד ואינטימית, למרות שמצבה היה מאד קשה, כואב ולווה גם בחוסר אונים ותסכול- את הכל אפף המפגש האוהב והחיבה שחשנו  אחת כלפי השנייה.

קצת קשה להגדיר מהו ליווי ותמיכה רוחנית לאנשים המתמודדים עם מחלות מאיימות חיים. בתחילה הייתי בטוחה שכל חולה שאפגוש בו, מייד ירצה לדבר איתי על תהליך המוות, ירצה לעשות תהליכי פרידה, סגירה וסליחה, יהגה איתי בצורה מעמיקה על נצחיות או סופיות החיים על משמעותם ותכליתם, או לפחות שנרפה יחדיו אל  מדיטציה מרגיעה או תפילה, אבל...זאת לא המציאות שפגשתי.

אף אחד לא אוהב להיות חולה, ואף אחד לא אוהב שכואב לו, אף אחד לא שש למות ממחלה קשה, ואף אחד לא מקבל בפשטות את הרגע שמחלה לוקחת ממנו את עצמאותו, את תפקודו הטבעי והנורמאלי ואת זהותו המוכרת. מחלה קשה אומרת לאדם: "תרפה, אני עכשיו מכוונת את העניינים, אני בשליטה", ואין כמעט אדם, מאומן ומאוזן ככל שיהיה, שנענה לאתגר הזה בלי מאבק, בלי לרצות לנצח בו.

"כשאדם חושב על שעת מותו, הוא מדמיין את עצמו מוקף חברים אוהבים, שרוי באווירה דוממת ורוגעת. לא נותר עוד מה לומר, הכל סגור; עיניו מאירות באהבה. הוא נשען על הכר ולוחש אמירה רוויית חוכמה על משמעות החיים. הנשימה משתחררת לאיטה, והוא נמוג בעדינות אל תוך האור.

אנחנו מדברים על שלמות בשעת המוות, בעוד שהיבטים כה רבים בחיינו לא נחשפו. אנחנו יודעים, שחלק ניכר מעצמנו נותר עלום, כמו לא נולד מעולם. אפשר לומר, שמעולם לא נחתנו בשתי הרגליים על קרקע הווייתנו, ומעולם לא עמדנו איתן בהווה. אנחנו משרכים את רגלינו, תמיד משתהים, תמיד ממתינים לרגע הבא."

סטיבן לוין, היטיב לתאר את הפער הזה בספרו "מי מת? המוות כמורה לחיים" (הוצאת פראג). בשביל למות מוות נכון וטוב- עלינו לדעת לחיות נכון, לחיות מתוך שלמות, קבלה ולמידה עצמית כל חיינו. להתחיל לעשות זאת רק כשאנחנו חולים ועייפים- זוהי משימה קשה, אם כי לא בלתי אפשרית.

דבורה משוחחת איתי הרבה; היא מספרת לי את קורותיה, מספרת לי את סיפורה, את סיפור משפחתה, על העלייה שעשתה לארץ בעקבות מותו של בעלה. אני הופכת לאשת סודותיה הכמוסים, כל המחשבות שהיו קבורות בה ושאותן לא העיזה מעולם לבטא: אם זה בגלל שפחדה אי פעם להביען, או שבכלל לא חשבה שנכון לשתף בהן מישהו. הכל גלוי עכשיו.

היא כועסת הרבה: היא כועסת על עצמה ועל השנים הרבות בהן עישנה, היא כועסת על כך שמצבה הכלכלי לא מאפשר לה תנאי מחייה יותר טובים ועל כך שאין יותר אמצעים לתת לבתה ונכדיה. היא כועסת על קרוב משפחה מסוים, לעיתים על הצוות, על אלוהים, ובעיקר על חוסר האונים בו היא נתונה. עכשיו היא מחוברת לבלון החמצן 24 שעות ביממה, כמעט ולא קמה מהמיטה, ומצב גופה מתדרדר משבוע לשבוע, מביקור לביקור אני רואה את גופה נחלש ודועך.

כמלווה למדתי להיות נוכחת, קשובה, לוותר על הרעיונות והפילוסופיות שלי, על אג'נדות רוחניות או טיפוליות, ולהיות במגע ישיר עם האדם, עם מה שקורה לו ועם מה שיש.

זהו תפקיד שמאתגר את ההוויה השלמה של האדם: החושים שלנו מגורים, פיזית אנחנו נכנסים שוב ושוב למחלקות שבהם המראות לעיתים קשים, הריחות לא נעימים והקולות עשויים להיות מייסרים. מופנים אלינו רגשות קיצוניים של כעס וזעם, עצב ודיכאון, ייאוש וחוסר אונים, ומבחינה רוחנית אנו עומדים מול שאלות מהות, כמו: מהי המשמעות של חיי אם ככה אני סובל? ולמה זה מגיע לי?

כל תחום בלתי מטופל בחיינו, יתעורר דרך החיכוך האינטנסיבי שמזמן לנו המפגש עם מחלה וקרבת המוות.

אין ספק שההתעסקות הרבה עם  מחלה ומוות מעמתת אותי עם עובדת מותי. כמלווה אני לא חסינה לחלוטין מפחד מוות, אבל אני נמצאת בדיאלוג חי ומתמיד עם עובדת סופיותי, עם העובדה שכל רגע זאת יכולה להיות נשימתי האחרונה, ושהלב הזה יכול להפסיק לפעום.

אני דואגת להזין את נשמתי בהגות וחקירה רוחנית, בנוכחותו של מורה יקר ותומך ובקבוצה אוהבת של חברי אמת.

הליווי והתמיכה הרוחנית הוא בראש ובראשונה- הליווי שלי את עצמי.

 

הלה אשחר
    thesoulsjourney@gmail.com

077-44-202-40

052-376-3486

צור קשר

לייבסיטי - בניית אתרים